המשנה לנשיא מ' נאור:
1. המערערת, חברת "ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ" שיפתה את קיבוץ דפנה בגדרה של פוליסת ביטוח, בגין אש שאחזה במטעי האבוקדו של הקיבוץ בצהרי יום 31.7.2002. קרוב לתום תקופת ההתיישנות הגישה המערערת תביעה נגד המדינה, לה ייחסה את האחריות לשריפה. בית המשפט דחה את התביעה ומכאן הערעור שלפנינו.
2. לכאורה - עניין פשוט של קביעה עובדתית, בה אין דרכו של בית המשפט להתערב. עם זאת, נתלית המערערת בטעות מסוימת שנפלה בפסק הדין ובגינה מבקשת היא כי נקבל את הערעור ונקבע את אחריותה של המדינה לשריפה; למצער, מבקשת המערערת כי נחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון מחדש בתביעה בהתעלם מאותה טעות. שקלתי טענות הצדדים ועמדתי בסופו של יום היא כי גם כשמתעלמים מן הטעות, אין בסיס לקבוע כי המדינה אחראית לשריפה. על כן, אין מקום להחזרת ההליך לבית המשפט המחוזי ויש לדחות את הערעור.
3. המערערת טענה בבית המשפט המחוזי כי השריפה החלה במקום בו מצוי שער שהציב צה"ל בסמוך לקיבוץ, על מנת למנוע גישה לכביש המערכת. השער וסגירתו מצויים בשליטתה של המדינה. המערערת טענה, כי עלה בידה להוכיח שהשריפה נגרמה כתוצאה מעבודתו של מסגר מטעם המדינה, שעשה שימוש ברתכת בעת שביקש להחליף את השער הישן בחדש. כתוצאה מעבודת הריתוך פרצה השריפה שפשטה לעבר מטעי הקיבוץ. על כן, כך טענה מערערת, על המדינה הנטל לשכנע כי לא היתה התרשלות מצדה, בגדרו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
4. מסקנתו של בית המשפט, שהובאה בתמצית בפתח הדברים, היתה זו:
"הנטל לשכנע באחריותה של הנתבעת לשריפה מוטל על כתפי התובעת, המבקשת להוציא מחברתה. הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין, המעבירה את הנטל לנתבע להראות מדוע לא התרשל, אינה חלה בענייננו, ולו מכיוון שלא עלה בידי התובעת להוכיח, כי האש פרצה ממקום המצוי בשליטת הנתבעת. הנטל נותר, אפוא, רובץ לפתחה של התובעת, וזו לא הרימתהו. לא עלה בידיה להוכיח, כי האש פרצה מן השער. לא עלה בידיה להראות, כי האש פרצה כתוצאה מעבודתו של מסגר של הנתבעת, בעת שעמל על החלפת השער הישן בחדש תוך שהפעיל רתכת. מאידך, אף שלא צריכה היתה לעשות כן, היתה זו דווקא הנתבעת שהניחה לפניי ראיות, המלמדות כי האש פרצה שלא מאזור השער, כי אם ממקום אחר, המצוי בשליטתו של קיבוץ שכן (שניר), ככל הנראה כתוצאה מרשלנות של מטיילים ששהו במקום. מכל הטעמים הללו מצאתי לדחות את התביעה."
5. בית המשפט הסתמך על שני אדנים: האחד הוא עמדת חוקר השריפות איתן סוקולובסקי; השני - עדותו של הרתך, דוד כהן שמו, שהיה אזרח עובד צה"ל. אפתח בעדותו של כהן. כהן מסר גרסה במצ"ח ב-31.10.2002. לפי עדותו, הוא הגיע אל השער בבוקר היום בו ארעה השריפה, יחד עם עוזרו זחר, וזאת בסביבות השעה 11:00-10:30, במטרה להתקין שער חדש. לאחר שהתמקמו גילו כי ברתכת אין סולר, לכן לא יכלו לבצע את עבודת הריתוך. הם קיפלו את ציודם וחזרו לבסיס, שם נשלחו לעבודה אחרת. השניים חזרו אל השער רק למחרת, אז גילו כי במקום התחוללה שריפה. את עבודת הריתוך שנדרשה בשער ביצעו השניים יום לאחר השריפה. בית המשפט מצא את עדותו של כהן מהימנה מאוד, והיא מתיישבת לדבריו היטב עם עדותו של סוקולובסקי, עליה אעמוד מיד. בית המשפט אף קבע כי עדותו מתיישבת עם עדות המומחה מטעם המערערת, אשר מצא סימני ריתוך טריים ביום שלאחר השריפה. בית המשפט לא זקף לחובת המדינה את העובדה שזחר לא הובא לעדות, בשל חלוף הזמן מהאירוע ועד הגשת התביעה. מכל מקום, בית המשפט קבע כי די היה בעדותו המהימנה של כהן על מנת להשמיט את הקרקע מתחת להיפותזה שהציע מומחה מטעם המערערת, הנשענת על עבודת ריתוך השער. בית המשפט לא ייחס משמעות לעדות של עדים שראו את כהן בשער בבוקר השריפה, כיוון שעובדה זו לא היתה במחלוקת. אף אחד מהעדים לא העיד כי ראה את כהן מבצע עבודות ריתוך בבוקר השריפה.
6. המערערת נתלית עם זאת, בטעות מסוימת שנפלה לטענתה בפסק הדין, בתיאור גרסתו של המומחה סוקולובסקי. סוקולובסקי הוא מומחה שריפות בלתי תלוי מטעם איגוד ערים לכיבוי אש גליל עליון, אשר חקר את האירוע בזמן אמת ולא עשה מלאכתו מטעם מי מהצדדים. בשני מקומות בפסק הדין מצוין כי לפי ממצאיו של סוקולובסקי, פרצה האש משטח המרעה שבשליטת קיבוץ שניר השכן, דהיינו האש לא פרצה משטח שבשליטת המדינה. עניין זה מצוין בפיסקה 4 של פסק הדין, אגב דיון בעדותו של סוקולובסקי, שם נכתב כי חקירתו העלתה שהאש פרצה בשטח מרעה הבקר של קיבוץ שניר בשל רשלנותם של מטיילים שהבעירו אש במקום. עניין זה צוין גם בסעיפים 26-25 לפסק הדין.
7. המערערת טענה בערעורה כי סוקולובסקי לא קבע בשום מקום כי האש פרצה משטחי המרעה של קיבוץ שניר. בקשנו מהמשיבה להראות לנו היכן אמר סוקולובסקי את הדברים האלה, והיא אשרה כי הדברים אינם מופיעים בדו"ח. ב"כ המדינה לא ידעה להסביר מניין נלקחו הדברים. סוקולובסקי ערך שני דו"חות: דו"ח ראשון ב-6.8.2002, אשר בו ציין כי מוקד השריפה הראשוני היה בסמוך לגדר המערכת, בצידו המערבי של ציר הגישה לשער הכניסה. עוד ציין, כי בסמוך למוקד הראשוני, במרחק של 200 מטר לערך, ישנו ציר המוביל למצפה החצבאני, וכי בסמוך למצפה החצבאני נמצאה פסולת טרייה של מטיילים. סוקולובסקי ציין כי ממצאי החקירה מצביעים על רשלנות של מטיילים המסתובבים באזור. יומיים אחר כך, ב-8.8.2002, התבקש סוקולובסקי על ידי המומחה מטעם המערערת לבדוק את האפשרות כי השריפה פרצה תוך כדי עבודת הריתוך של הקבלן. סוקולובסקי יצא שוב לשטח ולא שינה מעמדתו. הוא דיווח שלא מצא קשר בין עבודת הקבלן, שייתכן ובוצעה באותו היום (דבר שלא נבדק על ידו), לבין השריפה. הוא חזר על ממצאו כי השריפה נגרמה על ידי רשלנות מטיילים. בקביעותיו, הסתמך סוקולובסקי על דברי דוד ממן, ראש צוות הכבאים הראשון שהגיע לשטח. לדברי ממן, מוקדי השריפה היו בחלק הקרוב לכוורות הדבורים, מרחק רב ביותר מגדר המערכת. אעיר כאן, כי איש מהצדדים לא העיד את דוד ממן הנזכר על ידי סוקולובסקי. לא מצאתי הסבר לכך, ואף לא מצאתי שהתעוררה שאלה מדוע לא הובא ממן לעדות.
8. אכן, שדות המרעה של קיבוץ שניר אינם נזכרים בחוות הדעת או בעדות. סוקולובסקי אישר בעדותו (עמ' 23) כי יצא עם ממן לאזור, וממן הראה לו היכן מצא את האש כשהגיע לאזור בזמן השריפה. החשוב לענייננו אינו אם המקום בו פרצה האש מצוי בשדות המרעה של קיבוץ שניר, כפי שנקבע בפסק הדין. החשוב לענייננו הוא כי המוקד, לפי בירורים בשטח בסמוך לשריפה, היה רחוק מהשער שבגין ריתוכו נטען כי קיימת אחריות של המדינה.
9. תהיתי בכל זאת מניין לקחה הערכאה הראשונה את הביטוי "שדות המרעה של קיבוץ שניר". המדינה לא האירה כאמור את עיננו בנקודה זו. יתכן והפתרון לכתב החידה נעוץ במוצגים שנסרקו לתיק בית המשפט בצורה מטושטשת, כפי שציינה גם באת כוח המערערת. הזמנתי את תיק הערכאה הראשונה ועיינתי בו; אך מוצגים שהוגשו אגב עדותו של סוקולובסקי אינם מצויים בתיק, למעט הקלטת המסומנת ת/14. הסריקה ב-"נט המשפט" היא אכן מטושטשת. יתכן והדברים בעניין קיבוץ שניר נאמרו בדיון ולא נרשמו, אך אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אולם, גם בלי פתרון והסבר לקביעה זו, יש לדעתי לדחות את הערעור. באין הסבר אחר, אצא מן ההנחה כי בית המשפט שגה בקביעה שסוקולובסקי העיד כי השריפה פרצה בשטח שבשליטתו של קיבוץ שניר. עם זאת, אין בכך כדי להעלות או להוריד. העיקר הוא כי סוקולובסקי העיד על המרחק בין השער לבין הכוורות, אשר מוקד השריפה זוהה בסמוך להן על ידי כוחות הכיבוי, יהא מקומן של אותן כוורות אשר יהא. לא זו אף זו: הנטל להראות שהאש פרצה מאזור השער מוטל על המערערת. בנטל זה, כפי שקבע בית המשפט והדברים צוטטו לעיל, לא עמדה המערערת. גם אם אניח כי בית המשפט לא היה מאמין לכהן שלא עבד באותו יום בריתוך השער, עדיין אין בכך בגדר הוכחה פוזיטיבית כי האש פרצה מאזור השער. לכל היותר היו מתעוררים חשדות בכוון זה. בחנתי את הראיות שהגישו הצדדים, ומסקנתי היא כי גם אם נניח את ההנחות הנוחות למערערת, עדיין נגיע למסקנה כי המערערת לא הוכיחה היכן פרצה האש. על כן, בין אם פרצה האש מ"שדות המרעה של קיבוץ שניר" ובין אם לאו, את התביעה צריך היה לדחות, ואין יסוד להתערבות בקביעת בית המשפט כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה.
10. אציע לחברי לדחות את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח.
השופט י' עמית:
אני מסכים.
השופטת ד' ברק-ארז: